זכרונות היום הן הנוסטלגיה של מחר 1

זיכרונות היום הם הנוסטלגיה של מחר1

מאת הצייר יוסי מזרחי

"זיכרונות היום הם הנוסטלגיה של מחר" אני מניח שכבר רבים חשבו כך היום ועוד רבים יותר יחשבו על כך מחר. יש אתרי נוסטלגיה במרשתת ואלבומים משפחתיים בכל בית. יש אוספים שמספרים את קורות חייהם של בעליהם ואחרים שהם סימני הדרך שלו. הנוסטלגיה היא בעיקר אישית  ומקבלת ביטוי שונה בעיניושל הפרט.

אני יכול להזיל דמעה על זיכרון שיגרום לאחר להתגלגל מצחוק. לעולם לא תמצא שני אנשים שיתארו אירוע שקרה, באופן זהה כי כל אחד רגיש לצורות שונות של חי/ צומח/ דומם ויזכור  מה שמתאים לתבניות הקבועות שבתאי הזיכרון שלו ושמתאימות להיגיון הפרטי שמפרש לו את המראות השונים.

ישנם כאלה שמתהדרים שלעולם לא ישכחו פנים שראו ולעתים קרובות יכולים לתאר במדויק את האף , העיניים והפה שלו . אחרים לא ישכחו הבעת פנים ייחודית. אני אישית חלש בלזכור פנים אך אזהה היטב נשים על פי מבנה קרסוליהן (בלי שום רמיזה סקסיסטית).

אירועים שונים שהיו לאחרונה גרמו לי ללא מעט צביטות בלב . מועצת העיר הרצליה החליטה להפסיק את פעילותו של תיאטרון האנסמבל הצעיר שפעל בניהולו של עודד קוטלר הבמאי/ התסריטאי/ המחזאי/ השחקן המוכשר. ההחלטה נבעה בעיקר מבעיות תקציביות והפעילות שם נקטעה בבת אחת. חבל, כי שם הועלו מחזות טובים ולוהקו עם שחקנים משובחים ולראייה- ההצגה  "הילכו שניים יחדיו" בבימויו של עודד קוטלר זכתה לפני ימים אחדים בפרס שרת התרבות והספורט.

תיאטרון האנסמבל והגלריה העירונית של אמני הרצליה צמודים זה לזה ולא פעם ראיתי חבורת שחקנים המגיעים לחזרות או למשרד המזכירות שלהם הסמוך לזה של בית האמנים . ליאורה ריבלין ואיציק ויינגרטן היו ביניהם והעלו לי מתהום הנשייה תקופות אחרות עם ליאורה עבדתי בסדרה "קרובים קרובים"   של הטלוויזיה הלימודית שם הועסקתי כתפאורן בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 ועם איציק הייתי התפאורן שליווה את הצוות בצילומי החוץ של הסדרה "ארץ מולדת". את עודד קוטלר ראיתי לראשונה בסוף שנות ה- 60 בהצגה "מלקולם הקטן ומלחמתו בסריסים" הצגה שהוא ביים ושיחק בה יחד עם בן ציון מוניץ וקבוצה של שחקנים צעירים .

פברואר 2013 עודד קוטלר והצייר יוסי מזרחי            צילום יוסי מזרחי

זה מאוד נחמד לקבל הבזקים של ד"ש מעברך. באחד מימי השישי של חודש פברואר 2013 הפתיע אותי עודד קוטלר כאשר נכנס להציץ לתערוכת היחיד שלי שהצגתי באותה העת בגלריה העירונית הסמוכה לתיאטרון . הוא אמר שהסתקרן לראות מקרוב ציורים שמשכו את תשומת לבו כל פעם שעבר ליד פתח הגלריה.  הצגתי בפניו את העבודות ותוך כדי כך סיפרתי לו שראיתי אותו לראשונה בהצגת מלקולם הקטן... עודד היה המום וציין שזה היה לפני המון המון זמן, עשינו חשבון שעברו כבר יותר מ-40  שנה.

מולי שפירא סיפר היום בתוכניתו בילוי נעים שגילה אלמגור ויעקוב אגמון חוגגים 50 שנות נישואין . נכון ניחשתם גילה היא חלק מזיכרונותיי, בשנת 1970 גרמה לי יום אחד לדפיקות לב מואצות ולא רק מפני שהייתה חתיכה הורסת אלא  מפני שכמעט ודרסתי אותה בתל אביב בבן יהודה פינת פרישמן כאשר חצתה את הרחוב (לא במעבר חציה) תוך שזגזגה בין המכוניות שהזדחלו ולפתע היא צצה וכמעט שהתיישבה על מכסה המנוע של הסוסיתה שלי עד היום אינני יודע אם התרגשתי מזיהויה  או מהתאונה שנמנעה. ואם כבר הזכרתי את הטלוויזיה הלימודית לא אוכל להימנע מאזכור האגדה החיה- ספי ריבלין הגדול שאני מאוד אוהב.

קיץ 1980 ספי ריבלין והצייר יוסי מזרחי

לספי הייתה שיטה ללמוד את הטקסטים תוך כדי שיחה כביכול עם אנשים שנתקל בהם באולפנים. בדרך כלל האנשים חשבו שהתבלבלה עליו דעתו או שהוא חשבם למישהו אחר. הוא היה עוצר לדוגמא מישהו במסדרון ומספר לו איך הוא הגיע למסקנה מיהו האשם בדבר זה או אחר (זה היה כמובן חלק מהטקסט שלמד באותו רגע) וכי רק "נוח רב מוח" מסוגל לפתור תעלומות ברמה הזאת. אני הבנתי מה בדיוק ספי עושה והייתי מתגלגל מצחוק וכל פעם שהוא היה מגיע הייתי מתיישב על כסא וצופה במעשיו כאילו אני יושב בהצגה פרטית שספי ערך למעני. כמובן שספי קלט אותי וכך היה לוכד את קורבנותיו בסביבה שבה התיישבתי מאחר וידע שיקבל ממני פידבק חי המייצג את תגובת הקהל לדבריו. אני מת עליו לדעתי הוא גדול הקומיקאים שלנו. ראיתי את ספי ב"הבימה" בהצגה "גיבורים" לפני כשנתיים שהשתתף בה בהפוגה שהייתה לו בין סדרות טיפולים שהוא עבר במלחמתו כנגד מחלת הסרטן שפגעה במיתרי קולו (ראה קישור) http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,720,209,56381,.aspx  . נאחל מכאן שינצח במלחמתו ושימשיך להצחיק אותנו עוד הרבה זמן.

הרצליה שלי

ביקרתי לפני יומיים בלובי הכניסה של תיאטרון האנסמבל בהרצליה. מול דלת הכניסה לאנסמבל ישנו אשנב המודיעין שם ישבה גברת נחמדה, שאלתי אותה אם התיאטרון כבר הפסיק את פעילותו לחלוטין או שיש בו הצגה שעדיין רצה . נעניתי שאין יותר הצגות ושהכל נגמר סופית. כך נגוזה התקווה האחרונה שהייתה לי לגבי תיאטרון זה, עוד קיוויתי שמתנהלים מגעים מאחורי הקלעים לצרכי הבראתו- אך לא עוד! נכנסתי לאכסדרה שהיא אולם הכניסה לתיאטרון כדי לצלם את תערוכת הצילום של אמני הרצליה המוצגת שם ראיתי שם את הריהוט העתיק והמיוחד ששימש עד כה את קהל מבקרי התיאטרון.  הריהוט עמד דומם כתפאורה מוכנה להצגה שלא תעלה לעולם . ארגון אמני הרצליה משתמש במקום כמצע קבוע לתערוכות צילום של אמניו ואני מקווה שיגביר את פעילותו שם כדי שהמקום ישוב לשקוק חיים וישוב להיות ככלי רב ערך לאמנות הבמה. אני חי בהרצליה מאז שנת 1958 ואני זוכר את הגרסה הראשונה של מבנה זה – המקום נקרא "בית האזרח" וכולו היה אולם אחד ריק שניתן להעמיד בו כמאה כסאות לאנשי המושבה הרצליה דאז, המקום היה יותר מהיכל התרבות עבור התל אביבים . עם השנים גדל המבנה וקיבל צביון ארכיטקטוני מודרני שהכיל גם אולם תיאטרון עם אקוסטיקה נהדרת . שם ראיתי לפני כ- 15 שנים את אופרת הרוק "הרצל" שהלחין מוני אמריליו ושוחקה על ידי צעירי הרצליה. 

האוצרת מיכל שיש ריכזה 9 צלמים המציגים שם את עבודותיהם תחת הכותרת "הרצליה שלי" , הצילומים הם עדכניים מהתקופה האחרונה אך ניתן להבחין שחלק גדול של האמנים מצלם היום אך מחפש את האתמול שחלף ללא שוב.

אם עולים קומה אחת למבנה הסמוך של הגלריה העירונית בבית אמני הרצליה, ניתן יהיה לראות גם את התערוכה "הרצליה שלי " של אמני הקרמיקה של הארגון . תערוכה זו אצרה האמנית רחל כדמור. זוהי תערוכה מאוד מפתיעה במגוון שלה  ולא ארחיב את הדיבור כדי לא לפגוע בגורם ההפתעה הטמון בה . רוצו לראות – הפתיחה של שתי התערוכות ביום ראשון 5/5/2013 שעה 19:30 . טקס הפתיחה לשתי התערוכות יהיה בגלריה העירונית בבית אמני הרצליה שברחוב בן גוריון 7 הרצליה . הכניסה חופשית והציבור מוזמן